את בני ובנות ההימבה ראינו בפעם הראשונה כשנסענו על השביל הכי צפוני בנמיביה, כשהרכב עבר ליד הכפר שלהם הם יצאו החוצה וסימנו לנו לעצור, מידי פעם עצרנו וקנינו פריט או יותר שהציעו למכירה ואף הצטלמנו איתם, המפגש היה אקראי, בחטף, ודי שיטחי, ידענו שעוד נכון לנו מפגש יותר עמוק איתם בהמשך.
קיבלנו טלפון של מדריך מקומי, קבענו איתו מקום ושעת מפגש, האנגלית שלו הייתה במבטא מקומי אך הצלחנו להבין אותו ללא בעייה, סגרנו מחיר להדרכה וביקשנו ממנו לקנות כמה מוצרי צריכה לרווחת בני הכפר.
על אחד השבילים פגשנו אותו, הוא יצא מהרכב וחייך אלינו, מיד הרגשנו שאנחנו בידיים טובות, הוא הסביר שתיכנן לגשת לאחד הכפרים המקומיים בסביבה אבל ראה אוטובוס של תיירים נוסע לכיוון והציע שניסע לכפר אחר שהוא מכיר, שמנו את גורלנו בידיו ונסענו אחריו בשטח.
לאחר כרבע שעה של נסיעה בשבילים משובשים עצרנו את הרכב בפאתי מעגל בקתות מוקפים בגדר מאולתרת, המדריך ביקש מאיתנו להמתין עד שיקבל אישור להכניס אותנו לכפר.
לאחר כמה דקות המתנה הוא חזר אלינו וביקש מאיתנו להצטרף אליו, הוא גם עדכן אותנו שהצ'יף של השבט לא נמצא ונוכל לפגוש כמה מהנשים והילדים שלו שמתגוררים במקום, נוכל לשאול אותם שאלות שהוא יתרגם כמובן ואף להכנס לבקתות שלהם.
המדריך התחיל להסביר לנו, כל כפר כזה הוא בעצם משפחה, בראשה עומד הצ'יף של המשפחה, מסביב פזורות במעגל הבקתות של הנשים, אחת לכל אחת, במרכז ישנו הדיר שבו מרוכז הצאן שחוזר מהמרעה, לצ'יף עצמו אין בקתה, הוא ישן כל ערב באחת הבקתות לפי בחירתו. הילדים חיים עם האם בבקתה עד בערך לגיל 4 ולאחר מכן עוברים לגור בבקתה אחת משותפת לילדים (סוג של לינה משותפת בקיבוץ), הנשים דואגות לנקיון הכפר, לאוכל, לילדים ומכינות כל מיני פריטים שימושיים מחומרי גלם שבנמצא כמו קש, עורות של החיות שנשחטות, עצמות וכו.
בזמן הביקור שלנו הצ'יף יצא עם חלק מהילדים לרעות את הצאן, מאחור נשארו הנשים עם חלק מהילדים, הם הסתובבו בין הבקתות ושיחקו, הנשים ישבו בקבוצות ליד הבקתות ושוחחו, אחת עסקה בקליעת סל מקש, ביקשנו מהמדריך שיכניס אותנו לאחת הבקתות, הוא ניגש לאחת הנשים וביקש את רשותה, היא הכניסה אותנו לבקתה שלה, הבקתה עשוייה חימר עם גג מקש, בפנים היה ריח מתקתק, המדריך הסביר שהם שורפים סוג של לבנדר לתת ריח נעים בתוך הבקתה וגם שיהיה ריח נעים למצעים ולשמיכות.
זה הזמן להסביר, לנשות ההימבה יש צבע עור אדמדם, הן נוהגות לטחון אבן אדומה שהן אוספות לכדי אבקה דקה, את האבקה הזו הן מערבבות בחמאה שמיוצרת מחלב העיזים ומורחות את גופן ואת השיער, וכך נוצרות ה"רסטות" שעל ראשן והצבע שעל עורן.
בתוך הבקתה היו תלויים בסדר מופתי השמיכות ועוד פריטים על הקירות, זיהינו את הכלי שבתוכו חובצים את החלב לכדי חמאה, את האבן והמשטח המשמשים לטחינת האבקה, ועוד כלים שימושיים מייצור עצמי, בקתה בסיסית ופונקציונאלית ובוהקת בנקיונה.
בעלת הבית נעזרה בשירותיו של המדריך והתחילה להפציץ אותנו בשאלות, השאלה הראשונה ששאלה "מי נמצא עם העדר שלכם כשאתם פה?", מכשהבינה שאין לנו עדרים שאלה "כמה נשים יש לכל אחד מכם?" , ענינו שאחת לכל אחד, היא הביטה בנו בפליאה, ושאלה "למה?" ענינו שזה הנוהג והחוק אצלינו, אז התעורר המדריך ושאל "אם תיקחו עוד נשים מי ילשין עליכם בפני החוק?", גיחחנו בינינו לבין עצמינו, המרחק המחשבתי בין המדריך ובני המקום אלינו כנראה קצת יותר רחוק ממה שחשבנו, כמו שלנו קשה להבין את אורחות החיים שלהם, גם הם מתקשים בהבנת אורחות החיים שלנו.
יצאנו מהבקתה והמשכנו לשוטט במעגל הכפרי, נעצרנו מול הפתח את המכלאה שבמרכז המעגל, המדריך החווה בידו על הבקתה שמול הפתח, זו הבקתה של האשה הראשונה של הצ'יף, ומול היה סוג של מערום לא ברור שהוסבר לנו שזהו ה"המקדש" של הכפר, המקום שנערכים הטקסים השונים ובו מתפללים, הוא גם ציין שבני ההימבה נטולי אמונה באל, הם מאמינים ברוחות של האבות שלהם והם המרכז הרוחני של חייהם, הוא גם סיפר לנו שהקו הדמיוני שמחבר את ה"מקדש" עם פתח הבקתה של האשה הראשונה הוא קו שאין לחצות אותו ויש ללכת מסביבו.
השיחה על אורחות החיים של ההימבה התקדמה, וכששאלנו את המדריך מהיכן הידע וידיעת השפה, הוא סיפר שהוא בן הימבה בעצמו, הוא גדל בכפר כזה, כשהיה ילד נשלח לבית ספר שבו למד אנגלית וכך הוא מתפרנס, הכפר שהוא לקח אותנו אליו לא נבחר באקראי, הוא מאורס לאחת מבנות הכפר, מבנותיו של הצ'יף והם אמורים להנשא בקרוב, הוא אף הצביע על החמות שלו לעתיד שנתנה בו מבט קצת עקום, כנראה שיש דברים שמשותפים לחמות וחתנים בכל העולם…..
נשות ההימבה מסתובבות עם פירטי לבוש שונים לגופן, כל אחד מסמל משהו אחר, סוג של "כתר" על הראש מסמן שהיא נשואה, סוג אחר של "כתר" מסמן שהיא בהריון, צמיד אחד על הרגל מסמן שיש לה ילד אחד, שני צמידים מסמנים שיש לה שני ילדים או יותר, אגב, הלבוש הזה נלבש גם מחוץ לכפר, בעת ביקור בסופר בעיירה הקרובה נכנסו שתי נשים בלבוש ההימבה המסורתי (וכן, חשופות חזה) לקחו עגלה והסתובבו בסופר ומילאו את העגלה מכל טוב. המדריך נתן לנו גם טיפים בזיהוי של הילדים ולהבדיל בין הבנים לבנות, הבנים מסתובבים גלוחי ראש, ולבנות צמה שיורדת ממרכז הקודקוד על המצח.
בכפר הסתובבו כל העת ילדים מכל הגילאים, בחיוך שלהם חשפו שיניים צחורות, חיוך מלא שמחת חיים, נראה שהחיים המשותפים עם כל הילדים עושה להם רק טוב, עוד מעט יגיעו לגיל שיאפשר להם לצאת עם אחיהם הבוגרים למרעה, ויקבלו אחריות ויתרמו לחיים הקהילתיים של הכפר.
לאחר שעתיים לערך שבהם הסתובבנו בכפר, נפרדנו מהמארחים שלנו, הודינו להם על הכנסת האורחים, ביקשנו מהילדים שיצטרפו אלינו לרכב כדי שנוכל לתת להם את המוצרים שהבאנו עימנו לאות תודה על האירוח, נפרדנו גם מהמדריך שליווה אותנו, סיפור חייו שווה כתבה בפני עצמו.
